היום אני מלמד אנשים לצחוק מהלב אבל פעם? צחקתי כדי לשרוד.
הייתי הילד הכי נמוך בכיתה. גיליתי מהר מאוד שאם אני מצחיק, לא פוגעים בי. כולם צחקו. גם אני. אבל בפנים? לא תמיד שמחתי.

כבר בצבא הבינו שעדיף שאהיה קומיקאי מאשר לוחם (בכל זאת אני מטר וחצי אז עדיף שהאויב לא יתקל בי) אחרי הצבא הפכתי לליצן רפואי בהדסה עין כרם, למדתי קומדיה ואלתור, תנועה ומחול וגם טיפול באמצעות נשימה, הנחתי סדנאות אלתור, שיחקתי בתיאטרון, עמדתי מול קהל והצחקתי אחרים.

ידעתי להצחיק אנשים אבל לא הייתי איש שמח. ואז הגיעה הקורונה- התפרצה אצלי פוסט טראומה מורכבת. 

יחד איתה עלו זיכרונות מהילדות בעתניאל, מהאינתיפאדה השנייה, מהמתח ומהפחדים משהו בי נסדק. בתוך טיפול, באמצע שחזור טראומה – יצא ממני צחוק.

לא צחוק מתוכנן, לא בדיחה, צחוק של מבוכה! צחוק מפתיע. צחוק אמיתי. והוא פתח משהו. דמעות זרמו, הנשימה חזרה, הכאב השתחרר.

שם הבנתי, צחוק הוא לא בריחה מהכאב, הוא שער דרכו.

יצאתי מהתקופה הזו עם מתנה:

היכולת לבחור בצחוק גם כשקשה. לא כדי להסתיר – אלא כדי לרפא. והיום?

אני מעביר את זה הלאה.

מלמד אנשים איך לנשום עמוק, להשתחרר, ולגלות שהשמחה לא נעלמה, היא רק חיכתה שייתנו לה מקום. כי לפעמים הדרך הכי עמוקה להחלים…

מתחילה בחיוך קטן.